אודות מרכז אור שלום

כשהתחלתי עם מרכז "אור שלום" הייתי בן שלושים, בחור נמרץ, אבא צעיר, שכל מה שרצה היה להקים מוזיאון ליהודי לוב. מוטרף במלוא מובן המילה. איך אומרים בשפת הרחוב – לא רואה בעיניים.
חלפו להן ביעף שלושים שנה, מלאות עניין ופעילות, שכמותן, אני יכול לאחל לכל מי שרוצה להכניס תוכן לחייו, ולא רק להשתעבד לעבודה ולעשיית כסף (למרות שגם את זה, ב"ה, כעצמאי, עשיתי במקביל באותה תקופה). לא ממש חשבתי בליבי, ובטח לא בקול, שבחלוף שלושים שנה זה יהיה המצב.

למדתי, התנסתי ושיפרתי בהמון תחומים, תוך כדי עבודה. ידעתי עליות וגם מורדות. עם השנים התקבץ סביבי גרעין טוב של פעילים, שרואה בשימור המורשת שלנו דרך חיים. מבוגרים ובשנים האחרונות, גם צעירים, שיחד דוחפים את החזון, לכדי ביצוע. אבל כל זאת לא היה קורה אילולי אבא ז"ל, שעזב אותי בתחילת הדרך.

הוא ורק הוא, אני בטוח, ישב תחת כסא הכבוד, ונידנד לבורא, שיתן לי את הכוחות והיכולות להצליח. הוא ורק הוא היה בכל נקודת משבר, כדי להרים אותי רגע לפני הנפילה. הוא ואלפים מבני הקהילה שהלכו לעולמם, עומדים שם מלאי סיפוק, על כי מורשתם המפוארת חיה ונושמת, ולא משתכחת.

לכבוד התאריך המיוחד, אנו מקדישים חלק קטן מהעיתון. אתם מוזמנים לקרוא את הראיון אתי, בוא מסופר ביתר פירוט על הדרך הארוכה מאז ועד היום, את הטורים של רינו צרור וח"כ משה ארבל, על מה היא ה"עאדא" בעבורם, וכמובן שאר הכתבות המעניינות כמו תמיד.

בתקווה שנזכה כולם להיפגש ע"ג העיתון וגם פיזית, עוד שנים רבות.
שנזכה בקרוב להיפטר מה "רלבה" המתקראת "קורונה" ונשוב לימים רגילים, שמחים ומאושרים, לא פוחדים וללא יראים.
אינשאללה חאיין, זאיידין ומוש נקצין, ואינשאללה לסנה כיר מסנה.

שלכם,
פדהצור בנעטיה